שמי אור חיים בן עטר, אני בן 29, גדלתי כל חיי ברמלה ובשנה האחרונה אני גר ברמת גן. אני סטודנט במכללת ”מנשר” לאומנויות ולפני חודש התפרסם ספר נוער עליו עבדתי במשך שלוש שנים בהוצאת ”טל מאי” ידיעות אחרונות. ברוב שנות חיי, החל מהיסודי ועד לחטיבה, לא התייחסתי ללימודים כאל משהו שצריך להשקיע בו, הייתי מבלה את רוב זמני עם חברים או נמצא במחשב, הרבה יותר ממה שהייתי צריך. בקיצור, הציונים שלי לא היו גבוהים וגם בקטע ההתנהגותי לא הצטיינתי. התסכול הזה הלך וגבר אצלי ולא הצלחתי למצוא את האיזון שלי בתור ילד.
בתוך מערכת החינוך, בה צריך להביא ציונים ותוצאות, לא היה ממש זמן להתעסק איתי ועם הבעיות האישיות שהבאתי מהבית וגם לא תמיד היה את הזמן להשלים את הפערים שנוצרו באחריותי. אחרי שבכיתה י’ יצאתי מפנימייה שגם בה לא הסתדרתי, ישבתי כמה חודשים חסר מעש בבית עד שבתכנית היל”ה החליטו לקלוט אותי. לא חשבתי על המקום הזה כאופציה אחרונה וככה גם התנהגתי.
תכנית היל”ה קיימת מאז שנת 1992 והיא מופעלת כיום ב-151 רשויות מקומיות וב-45 מוסדות חסות הנוער, בתי כלא ובתי מעצר. לומדים בה למעלה מ-7,000 בני נוער שזקוקים למענה ייעודי ממערכת החינוך לאחר שנשרו מהמסגרות הפורמליות מסיבות שונות. אצלי זה התחיל בגיל 15, כשלא הייתי מגיע אל בית הספר כי יצאתי לעבוד ולעזור בבית כי המצב שם לא היה סוכריות טופי וגומי נחשים. הייתי מבריז משיעורים או לא מתעורר כי עבדתי עד מאוחר, אבל הצוות בהיל”ה, גרם לי להבין שהסיפור שלי לא גמור, גם אם אני ויתרתי לעצמי ועל עצמי והחלטתי להתעסק בדברים אחרים.
בהיל”ה עובדים כ-1,300 מורים מקצועיים המתמחים בחינוך והוראה של בני נוער בסיכון שעובדים על פי העיקרון הבסיסי של הקניית יכולות והשלמת פערים לנערות ונערים לצורך השתלבותם החברתית והתעסוקתית בעתיד. כך מצאתי את עצמי בהיל”ה מוזמן לשיחות עם יועצות, קיבלתי ליווי של מטפלת באומנות והרכבנו יחד מערכת שעות אישית שתתאים לי ותיקח בחשבון את העובדה שאני חייב לעבוד.
אבל לא רק זה, אני אפילו זוכר ששאלו אותי איזה בגרות אני מעדיף קודם להשלים, זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי בחירה בתוך המערכת בנוגע למה שאני עושה ורוצה ללמוד. לצערי, אפילו אחרי כל זה עדיין לא עמדתי במילה שלי (אתם יודעים איך זה חבר’ה מתבגרים לפעמים) והמטפלת שלי התחילה להתקשר אליי מדי בוקר ובשלב מאוחר יותר כבר היה לה מפתח לבית שלי והיא הייתה מגיעה עד אליו כדי להעיר אותי כשלא קמתי.
היחס האישי הזה הגיע לא רק מהמטפלת באומנות, גם המורים שהיו בפרויקט היו יושבים לדבר ולנהל שיחות איתי ועם שאר התלמידים בזמן ההפסקות והשיחות הללו עזרו לנו לחזור וללמוד.
דוגמא נוספת ליחס האישי והמוסר של הצוות היה במבחני הבגרות, אותם הייתי צריך לעשות בערים אחרות. הצוות היה דואג להסעות ובדרך כלל ליווה אותנו מורה או יועצת שתמכו ועזרו להרגיע. פעם אחר פעם הצוות הוכיח לי ולתלמידים נוספים במצב שלי, שהם אתנו, כדי לחנך ולא כדי לסמן וי או למדוד אותנו במספר.
אלפי מורים וקרוב לשבעת אלפים תלמידים לא יקבלו את מה שמגיע להם (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
היום רצה הגורל ואת רוב הזמן שלי אני משקיע בלימודים, זה התחיל בהשלמת בגרויות המשיך לללימודי אומנות ב-“מנשר” וכפרנסה בחרתי להחזיר לעיר בה צמחתי. בשלוש השנים האחרונות אני עובד כאיש החינוך הבלתי פורמלי בעיר ילדותי, רמלה. פרויקט היל”ה החזיר לי את האמונה ביכולות הלמידה שלי וגילה לי את הכוח שיש לחינוך. הצוות והאנשים שעטפו אותי עזרו לי להאמין בעצמי ובמסוגלות שלי בזמן שאף תיכון לא היה מוכן לתת לי צ’אנס.
קשה לי לדמיין איפה הייתי היום לולא תכנית היל”ה שסיפקה לי את הכלים להתפתח ואפילו להפוך לסופר ולאיש אומנות. אנחנו אף פעם לא יודעים מה יכול לקרות אם נתן לנער או נערה צ’אנס להוכיח את עצמם ואם ההחלטה של שר החינוך, יואב גלנט תכנס לתוקף, לא רק שאלפי מורים נהדרים ימצאו את עצמם מחוסרי עבודה, קרוב לשבעת אלפים תלמידים שלומדים במסגרת התכנית ורוכשים בה לא רק השכלה אלא גם הכוונה והכלה שלא תמיד מגיעה מהבית, לא יקבלו את מה שמגיע להם על פי חוק – חינוך חובה לכולם.