עירא כץ-גלאי
למה הפוליטיקה שלנו נראית יותר כמו הקומדיה הישראלית ולא כמו “בית הקלפים”, ואיך כל זה פוגע בנו? טור דעה
באחד הראיונות עם העיתונאי עמית סגל, בתגובה לאירועי השעה, נשאל סגל כיצד היה מתאר את הפוליטיקה הישראלית. בתגובה ענה: “אם מישהו תוהה האם ישראל היא יותר פולישוק או יותר בית הקלפים, אני הייתי מהמר על פולישוק”.
יש אמת בדברים של סגל. התרבות הישראלית בכלל וזו הפוליטית בפרט מלאות ב”פולישוקיות”; החפיף, האח שלי, הפשפשים שעלו גבוה מדי ומהר מדי, תארים מוזרים, שמות מצחיקים והמון יעני ובכאילו ועלאק ואל תדאג ויהיה בסדר. הפולישוקיות היא תופעת טבע לפחות כמו עשבייה שגדלה חופשי והיא בעצם בת דודה של נאום ה”יהיה בסדר” של רבין משנת 1992.
“התרבות הישראלית מלאה בפולישוקיות” (צילום: תומר ניוברג, פלאש 90)
הפולישוקיות מצחיקה, אולי לעיתים מביכה ובמקרי קיצון יכולה גם קצת להזיק. אבל היא כשלעצמה לא מדאיגה, לפחות לא אסטרטגית. היא נקודתית, אפשר לצמצמם אותה עד כדי מניעה. כאשר מטפחים תרבות של אחריות ואמירת אמת, של מקצוענות ומקצועיות, של יושרה אישית ומיקוד בטובת האינטרס הכללי אותו באנו לשרת – אפשר למנוע אותה, לפחות את רובה. הבעיה הקשה מתחילה כאשר הפולישוקיות פוגשת את בית הקלפים. או אז נוצר קוקטייל מסוכן מאוד, קוקטייל רעיל והרסני.
בית הקלפים היא סדרת דרמה פוליטית אמריקאית שעוקבת אחרי פרנסיס “פרנק” אנדרווד, פוליטיקאי ממולח וחסר מעצורים. לאנדרוורד אין גבולות ואין עכבות. העלילה כולה נעה סביב דבר אחד בלבד: המוטיבציה האישית שלו לתפקיד הנשיאות והמעשים שהוא מוכן לעשות כדי להשיג זאת. בניגוד ליתר, אנדרווד מוכן לשלם כל מחיר ולא מעניין אותו דבר פרט לכוח ושליטה.
בדומה לפולישוקיות, גם בית הקלפים היא לא תופעה מסוכנת כשלעצמה. גם אותה אפשר לגדר, לבלום ולמנוע – זאת מכיוון שלרוב מדובר באינדבדואלים שפועלים בכוחות עצמם בתוך מרחב פוליטי עמוס אינטרסים, אג’נדות ופרסונות עם אגו ויכולות, ככה שהמערכת מצליחה לאזן את עצמה ולייצר כוחות סותרים ומשככים. אם ככה היכן מתחילה הבעיה? הבעיה מתחילה ברגע בו נוצר הקוקטייל הקטלני בין פולישוקיות לבית הקלפים. זה הרגע בו המערכת יוצאת מאיזון ומופר היחס הפנימי העדין בין הכוחות השונים.
“שומרי הסף כבר לא שומרים ובטח שלא סף” (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
ישראל של העידן הפוליטי הנוכחי יצאה מאיזון. מחד, אנו עדים לכוחות פוליטיים רעילים שמנצלים את המשבר הדמוקרטי בעולם כולו ואת המשבר הפוליטי הישראלי לצרכיהם הפרטיים גרידא. אותם כוחות ממוקדים בהשגת יעדים אישיים בלבד והם שותפים לערעור גלובלי על כל יסוד ערכי הנוגע לאמון, אמת, הוגנות ואחריות אישית. הם פופוליסטים ולא נותנים לעובדות לבלבל אותם, תוך כדי דריסה והחרבה של הרקמה הדמוקרטית העדינה.
מנגד, הכוחות שהיו אמורים לאזן אותם, כבר אינם. במקומם יש רק פולישוקים, מלא פולישוקים. “שומרי הסף” הם כבר לא שומרים ובטח שלא סף של כלום, בדרג הפקידותי אנחנו עדים לסיכול, ביזוי והשלכה של אנשים המנסים בסך הכל לעשות את עבודתם, ובתקשורת אנחנו עדים לבעלי הון שמתמרנים את הכלב שאמור היה לשמור על הדמוקרטיה.
הכי חמורה היא הפרת האיזון בדרג הפוליטי, שהפכה לביצת פולישוקים גדולה. המקום בו היה אמור להיווצר “מאזן הכוח”, הרתעה הדדית של כוחות פוליטיים שונים, מחנות, שיווי משקל, המקום הזה הפך למסיבת שכונה של פוליטיקאים חלשים, חדלי אישים שלא יכולים לאיים במאומה על הכוחות הפוליטיים ששולטים.
אז מה התוצאה של כל זה? סיפורה של הדמוקרטיה הישראלית בימים אלה הוא לא סיפור אידאולוגי של ימין ושמאל, אלא סיפור של מערכות שקרסו לתוך עצמן וכבר אינן ממלאות את תפקידן. האיזונים אינם, הבלמים שחוקים והאורות מהבהבים ללא הפסקה.
חיינו בעת הזו נראים באמת כמו לקוחים מסדרת מתח פוליטית טובה בטלוויזיה. כל סצנה מובילה לזו שאחריה, מוסיפה עוד נדבך לעלילה שהופכת להזויה מרגע לרגע, עוד צעד, עוד חצי מעשה, מחווה קטנה, לפעמים רק עוד מילה, טון, סאונד מיוחד. לפעמים רק גודל הפריים משתנה. שום דבר דרמטי. בכל פעם רק עוד קצת. ואז פתאום מה שפעם חשבת כלא הגיוני בעליל הופך לכל כך טבעי ונורמלי. פתאום מציאות שמעולם לא העזת לדמיין הופכת משיגעון מופרך למציאות ממשית.
וככה בלי שאנחנו מרגישים, בוקר אחד אנחנו קמים עם ממשלת 30 ומשהו השרים, בזמן שיש מיליון מובטלים. אנחנו רואים פוליטיקאים שמצביעים נגד עמדתם ופועלים בישירות, בגלוי – “מהמקפצה” – נגד הבטחת הבחירות שלהם. וככה יום אחד בבוקר יש קורונה ולמחרת אין, יום אחד מודיעים לכם שהמשק סגור ושאין בתי ספר, שאין תחבורה וראש הממשלה עומד עם חבורת הפולישוקים שלו עטויי המסיכות בכניסה לבית המשפט בפתח משפטו כשנגדו תלויים שלושה תיקי פליליים חמורים. רשימת התופעות ההזויות יכולה להמשיך עוד ועוד, אבל אולי כדאי שנעצור כאן.
לכן בפעם הבאה אם שואלים אתכם בתגובה לאירועי השעה כיצד הייתם מתארים את הפוליטיקה הישראלית, אני כבר לא הייתי מהמר בחצי בדיחה ובקלות הדעת שהתשובה היא “פולישוק”. בימנו אותם פולישוקים הם אלה שנותנים את הכוח לפוליטיקאים מסוכנים ומאפשרים להם להרעיל את חיינו. לכן אסור לנו להתבלבל ולחשוב שהפוליטיקה היא מגוחכת. נהפוך הוא, בימנו היא רק מסוכנת יותר ואת הקוקטייל הזה אסור לשתות.
