דוד יששכרוף
“יש אנשים שלקחו את הדברים בכובד ראש”, אמר יונה אברושמי לאחר עשר שנים בכלא. “אני לקחתי את הדברים בכובד ראש ועשיתי את מה שעשיתי”. אנחנו חושבים שזה מורכב ומסובך, אבל כששומעים את אברושמי, זה די פשוט: אדם קם ורצח אזרח אחר, איש שמאל, כי חשב שהוא בוגד
“יש אנשים שלקחו את הדברים בכובד ראש”, אמר יונה אברושמי לאחר עשר שנים בכלא. “אני לקחתי את הדברים בכובד ראש ועשיתי את מה שעשיתי” – כשנזכר מה עבר לו בראש כשהוא זרק רימון נפץ על מפגיני שלום עכשיו ב-1983. איך הוא הסביר את עצמו ואת מעשיו? “הרגשתי שיש לי גיבוי אם אעשה את זה. אם אתה מטפטף לבן אדם בראש זה בוגד, וזה בוגד, וזה בוגד – בסופו של דבר אותו אדם ילך ויפגע בו”. כך מצא אמיל גרינצוויג, איש שלום ואזרח ישראלי את מותו. אנחנו חושבים שזה מורכב ומסובך, אבל כששומעים את אברושמי אז, זה די פשוט: אדם קם ורצח אזרח אחר, איש שמאל, כי חשב שהוא בוגד.
צילום: דמוקרטTV
מדי ערב אני עובר בבלפור, במאהלים, בדרכי הביתה. אני מפגין כבר כמה חודשים נגד הנאשם נתניהו והממשלה. אני יוצא כי אני רואה כמה הדמוקרטיה הישראלית בסכנה והחופש של כולנו תחת איום. אני סטודנט למדע המדינה והיסטוריה – אבל לא צריך להיות אחד כדי להבין שישראל הופכת אט אט “לדמוקרטיה לא-ליברלית”, משמע, אוטוקרטיה בחסות הדמוקרטיה – ויש כבר דוגמא טובה לזה: הונגריה.
אני יוצא לרחובות כי הבנתי שהדמוקרטיה שהדור שלי נולדה לתוכה היא לא מתנה והיא לא מובנית מאליה. היא נלקחת מאיתנו, צעד אחר צעד, בשקט ובכפפות משי. זה קורה ברוב העולם וישראל מאוד לא חריגה. אבל כשנגדל כאן את ילדינו – או שנתגאה שנלחמנו על החופש במדינה בשעתה הקשה ביותר – או שנתפוס את הראש, ונבין שכשיכולנו – פשוט ויתרנו, ואז זה יהיה פשוט מאוחר מדי.
ערב אחד ותמים, עברתי שם וזה היכה אותי כמו אגרוף לבטן. שלט ענק תלוי על המחסום המבוצר בבלפור. ממש מתחת לווילון השחור שמייצג את כל מה שרע בשלטון הנאשם: “שמאלנים בוגדים”. ככה, אדום על גבי שחור בלי בושה. הרגשתי שזה אישי, שבאותה מידה השם שלי התנוסס שם על השלט ואני הבוגד. או חבריי, או בני משפחתי. היו כמה דקות שפשוט לא ידעתי את עצמי והופתעתי כמה זה הכניס אותי לסערת רגשות. לא יכולתי להישאר אדיש ונכנסתי למאהל – דווקא של הביביסטים.
בנועם, ניגשתי לאחד מהם ושאלתי אותו בעדינות, “תגיד, יש סיכוי אתם מורידים את השלט ‘שמאלנים בוגדים’? הוא מאוד פוגעני”. כמובן שלא ציפיתי להיעתרות לבבית, וכמובן שהתשובה הייתה משהו בסגנון “ממש ממש לא. כל השמאלנים בוגדים”, וכמובן שאנשים הרימו שם את הקול ומנו לי סיבות מצוצות מן האצבע מדוע כל השמאלנים בוגדים. אחד אפילו הזעיק את השוטר, שהוציא אותי מהמאהל ובירר מדוע אני שם. הוא דרש שאני אעוף משם, וכשהסברתי לו שאני רק רוצה שיורידו את השלט הוא הרים בעצמו את הקול ואיים להרחיק אותי מהמתחם. משונה, שלא הצלחתי להבחין בסוף הערב בין הטונים של הביביסטים לבין אלו של השוטרים. מי שומר על מי?
ראש ממשלה שבאופן מכוון משסע באזרחיו (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)
הייתי עדיין מזועזע. מבלי לחשוב יותר מדי, הלכתי והכנתי במאהל נגד השחיתות שלט וכתבתי בו “די להסתה – היא רוצחת”. נעמדתי ליד השלט של “השמאלנים בוגדים”, ומיד באו שוטרים ולא נתנו לי אפילו לרגע לבטא את הזעקה שלי נגד האלימות. הם אמרו שאסור לי לעמוד שם (למרות שזה היה ממש על תחנת אוטובוס), הרימו את הקול, והנחתי את השלט שלי ליד השלט הגדול. הרגשתי חסר אונים מול השנאה היוקדת של הביביסטים, ומול אזלת ידם של המשטרה שמשרת אותה. הדבר היחיד שרק נותר לי לעשות זה להעלות את זה לרשתות, ולפחות שם, בתמונה הזו ראו כל כך טוב שלושה דברים, וכתבתי “ראש ממשלת ישראל 2020: המעון, הווילון והחזון: שמאלנים בוגדים”.
השלט הזה, שניצב בחזית השער בבלפור ייצג נאמנה בצורה יוצאת דופן את שנות שלטון נתניהו. ראש ממשלה שבאופן מכוון (ואני מדגיש: מכוון) משסע באזרחיו ומסית נגד אזרחים ואזרחיות ישראליים. עצם העובדה, שתומכיו רואים לנכון לתלות שלט כה גדול וכה מכוער, מעידים מי הוא הנתמך. למה שהוא לא יהיה שבע רצון? כשהוא קורא למפגינים נגדו (שרבים וטובים מהם לא נמנים על מחנה השמאל) כ”מפיצי מחלות”, ו”מבזים סמלים לאומיים”, למה שהביביסט מן היישוב לא יתרגם זאת ישירות לבוגד? שכלוקח לו 14 שעות לפצות את פיו לגבי ריסוס גז פלפל וניפוץ בקבוקי זכוכית על מפגינים נגד השחיתות בתל אביב – ועוד בלשון רפה ואימפוטנטית – מדוע שהביביסט מן היישוב לא יחשוב שהאלימות הזו מוצדקת?
אמיר השכל, ממובילי המאבק בשחיתות (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
אבל ההסתה מבית היוצר של תומכי נתניהו, והוא בעצמו, לא צריכה להפתיע אותנו. מי שעמד בסתיו 1995 על המרפסת בכיכר ציון לקריאות של עשרות אלפי מפגינים “בדם ואש את רבין נגרש”, “מוות לרבין” וכמובן, “רבין הבוגד” – הוא זה שיישב מאחורי הווילון במעון שלו בזמן שקוראים לאזרחים אחרים “בוגדים”. כי בסופו של דבר, אנשים לא משתנים, ופוליטיקאים שהשנאה הצליחה להם בעבר – ימשיכו בה כל עוד היא מצליחה.
ושם הרגשתי, כשראיתי את השלט ‘שמאלנים בוגדים’ בחזית של שערי בלפור – שדמי מותר. שראש ממשלת ישראל לא רק נותן יד להסתה, אלא משלהב אותה ומתדלק אותה. ושם הבנתי, שמאחורי הווילון יושב אדם שהוא סכנה לציבור. ובמקרה הוא גם ראש ממשלת ישראל. שאלתי את עצמי, איך אפשר עוד להילחם על מדינה שמי שעומד בראשה – מסכן את הביטחון האישי שלי, של משפחתי וחבריי. איך אפשר להמשיך ולרצות שיהיה כאן טוב יותר כשיש המון מוסת שממתין לפקודה. ראיתי שאנשים ישנים בתוך המאהל של מתנגדי השחיתות. איך יכולתי לדעת שהם בטוחים שם? שביביסט מוסת לא יגיע באמצע הלילה ופשוט ידקור אחד מתוך שינה, כי צריך להרוג בוגדים.
יש לנו רק דרך אחת להוכיח שאנחנו לא מפחדים, להמשיך לצאת לרחובות (צילום: אוליבר פיטוסי, פלאש 90)
השלט הזה חידד לי כמה נתניהו מסוכן לשלום הציבור. זה נשמע הזוי, אבל אשכרה ראש ממשלה בישראל שמסכן את חיי אזרחיו. הוא פשוט לא יודע להגיד די. איך אני יודע? כי כבר נשפך פה דם לפני שבועיים בתל-אביב כשנפצעו מפגינים. צריך עוד הוכחה? היא קבורה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
השלט גם חידד לי מה זה להיות שמאלני בישראל. הרי להסתה של נתניהו נגד שופטים, עיתונאים ואזרחים היא למטרה אחת: לגרום לנו לפחד. לפחד לפסוק. לפחד לדווח. לפחד לחשוב. יש לנו רק דרך אחת להוכיח שאנחנו לא מפחדים, וזה להמשיך לצאת לרחובות. כל עוד אנחנו יושבים בבתים שלנו, זו הסכמה בשתיקה לאיומים על הדמוקרטיה, לחזירות ולהסתה שיוצאת מבלפור. כרגע הדבר היחיד שמחזיק כאן את הדמוקרטיה הישראלית היא שאנשים יוצאים לרחוב ולא מפחדים – למרות שיש המון סיבות למה כן.
אני כותב את זה, לראשונה בפחד. כי זה רק עניין של זמן עד שיישפך כאן עוד דם. נתניהו ישלוף מהמותן שלו את הגינוי התורן והרפה שלו, אבל בפועל יהיה חתום על זה. איך אני יודע? פשוט צריך להקשיב ליונה אברושמי מסביר איך קם יום אחד ורצח איש שמאל שחשב שראה בו בוגד: “היד של יונה אברושמי היא רק זרקה את הרימון. אבל המוח, שנתן את ההוראה לזרוק את הרימון – ישב מחוץ לכלא”. והיום, המוח הזה יושב במעון ראש ממשלת ישראל.
